חשבון השפעה זרה 100%. ככה זה נראה: עם טקסט מג׳ונרט ותמונה גנרית ו״סיפור״ מאוד מכני ולא אישי (״באנו״, ״עשינו״, ״הלכנו״) שהמטרה שלו היא לייצר דמורליזציה והפאנצ׳ליין שלו לא קשור בכלל לסיפור (״הדמוגרפיה תגמור אתכם״) חשוב לדעת
לזהות כאלה ולהתעלם מהם.
עלינו לישראל מרוסיה בשנות ה-90. עשינו זאת מחוסר ברירה ושמחנו מאוד על האפשרות לקבל חיים טובים יותר, גם אם הייתה זו מדינה שונה לחלוטין מזו שעזבנו. ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים ברוסיה, התחילו בישראל מתחתית שרשרת המזון. כסף לא היה הרבה והיה צריך לעבוד - אז עבדו, לא התבכיינו.
השנים עברו, והפכנו לישראלים במלוא מובן המילה. למרות שבשביל חלקים מסוימים בעם תמיד היינו ״רוסים מסריחים״ (ולמרות שבואו נודה על האמת - אין כמו נשים רוסיות בטיפוח ויופי) או זונות, כי שוב, נשים רוסיות פשוט יפות ומטופחות יותר. אבל אותנו לא שברו בקלות. אף פעם לא סבלנו מרגשי נחיתות, לא ביקשנו עזרה ולא העמדנו פני מסכנים. מה כן עשינו? עבדנו קשה יותר, למדנו קשה יותר והצלחנו - מי יותר ומי פחות.
יתרה מזאת, קיימנו את החוזה שלנו מול המדינה באופן מלא. שילמנו מיסים, שירתנו בצבא, עשינו הכל - גם אם המדינה שלחה אותנו להתחתן בפראג או להיקבר מחוץ לגדר. השנים עברו, והגענו למצב שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו להגיד: אחרי כל השנים האלה שעשינו את כל מה שביקשו מאיתנו, בעוד אוכלוסיות שלמות שמקורבות יותר לצלחות מקבלות ״חופשי חודשי״ ושמות פס על הכל - יש לנו את הזכות להגיד ״עד כאן!״.
וכן, זה אומר גם לחפש מקום אחר לחיים טובים יותר. תבינו, השבטיות הישראלית היא הסכנה האמיתית. אבל האדם הוא יצור אחד ופשוט. אנחנו חיים 80-90 שנה וזהו, זה נגמר. אף אחד לא זוכר לך באיזה שבט היית או איזו קבוצה אהדת. את החיים צריך לחיות על מלא, להוציא את המקסימום ולהשאיר את המיטב לדור הבא.
מדינת ישראל, לצערי, על כל הצדדים החיוביים שבה, כבר לא במקום הזה. הדמוגרפיה תחסל אותה. ולכן, לפני ארבע שנים ארזנו את הפקלאות שלנו, ויתרנו על התושבות הישראלית והיגרנו לניו זילנד. אתגרים לא חסרים, אבל מה שיש הוא שקט נפשי.